<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן רס"ב</h1>
<h2>דף סו.</h2>
כתבת כמי שפשוט בעיניך שאין מגעילין כלים הרבה ביורה אחת אלא דוקא חמץ קודם ארבע שעות דהוי נותן טעם בר נותן טעם אבל שאר אסורין ואי נמי חמץ בפסח אין מגעילין הרבה ביחד דמאי דפליט האי בלע האי, וליכא למימר כי קא פליט ליכא לאיסורא בעיניה דלא אמרינן [הכי] בתחלת הפליטה אלא במאי דפליט אחר הגעלה כמו שפוד ואסכלא של קדשים דבעלמא צריך (לכוין) [ליבון] והכא סגי בהגעלה דאמרינן דמאי דפליט בתר הגעלה שלא גמרו לפלוט ליתא לאסורא בעיניה [ע"ז ע"ו ע"א]. ועל כן כתב מר קשיא לי למה אין מגעילין כלי אחר כלי (ד)בשאר איסורין דמיד כשפלט ראשון אסורו מתבטל בששים וכן שני וכן שלישי. זה תורף עיקר דברי מר.
תשובה איברא כל שבהגעלה אם הן בני יומן אי אפשר להגעיל אפילו כלי אחד אלא אם כן יש במים שביורה ששים חלקים כנגד כל גופו של כלי הנגעל לפי מה שאמרו בפרק גיד הנשה [חולין צ"ז ע"ב] גבי כחל שבכוליה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן, וכך קבלנו מרבותינו ז"ל דאין הפרש בזה בין מה שאינו חוזר להכשרו ובין כלי שחוזר להכשרו דלעולם בכוליה משערין. והלכך כל שאין במים ששים כנגד כל הכלים אנו משערין כנגד כל הכלי כאילו כל הכלי הנגעל איסור, וכשהוא פולט חוזר ובולע מה שפלט שאין הפרש בין מה שפלט למה שחוצה לו שאין הכלי נביא שיפריש בין פליטתו לדבר אחר, וכן קבלנו מרבותינו בעלי התוספות משם ר"י בעל התוספות ז"ל. אבל כל שהכלי אינו בן יומו אין חוששין לו שאף על פי שחוזר ובולע מן הפגם הוא בולע וכל שתחלת בליעתו מן הפגם אין חוששין לו. והילכך אפילו כלים מרובים שאינן בני יומן מגעילין ביחד, שאפילו חוזרין ובולעין בין מפליטת עצמן בין מפליטת האחרים מכל מקום מן הפגם הן בולעים ואין בכך כלום, חוץ מחמץ בתוך הפסח כי לעולם אין מגעילין בתוך הפסח שום כלי מחמת חמץ ואפילו כלי שאינו בן יומו כדעת רבינו יצחק ז"ל שאומר כי כל שאיסורו במשהו אין הפרש [בין נותן] טעם לפגם לנותני טעמים לשבח, שאין מתירין נותן טעם לפגם אלא במה שאיסורו מחמת טעמו וכל שטעמו לפגם אין לחוש לאותו טעם אבל כל שאיסורו במשהו אינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם מכל מקום הא איתא לאיסוריה, ובלבד שלא יהא כל כך נפסד שיחזור כעפרא בעלמא דכל שנפסד כל כך אין כאן איסור, ונותן טעם לפגם שאמרו בפרק בתרא דע"ז [ס"ז ע"ב] אינו מגיע להפסד זה שהרי דנו לנותן טעם לפגם אפילו חומץ לתוך הגריסין [שם ס"ה ע"ב], וכן קדירה שאינה בת יומא אין האיסור שבה נדון לעפרא בעלמא וכדמוכח בפסחים [ל' ע"א] בפלוגתא דרב ושמואל בקדרות בפסח דאמר רב ישברו ושמואל אמר משהא להו לאחר זמנן.
גם מה שפירשת בההיא דשלהי פרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"א] דאמרו השתא מיהא ליתא לאסורא בעיניה כלומר לאחר הגעלה, והפרשת בין תחלת הגעלה שכבר פלט קצת מן האיסור ופרשת ליתא לאיסורא בעיניה אחר הגעלה. אנו לא כך קבלנו ולא כך פירשו לה. ואם איתא להאי פירושא למה נחלק בין בלע איסורא לבלע התירא מכל מקום אם פלט כבר עקר האיסור ומה שנשאר אינו נחשב לכלום, אם כן אפילו בשבלע מן הנבלה כן דהא ליתא לאיסורא בעיניה, ואם נשאר עדין מן האיסור אחר הגעלה מכל מקום אותו איסור מועט יאסור אפילו בקדשים ובחמץ דאף על גב דבלע התירא סוף סוף השתא איסורא איכא ואיסורא קא פלטי. אלא אנו כך קבלנו (פירושם) [פרושה] התם בשעת בליעה שהיה איסור בעין בלעי אבל כאן בשעה שבלעו והיה מה שבלעו בעין התירא היה ולא נקרא עליו שם איסור ועכשיו שהגיע זמן (ש)איסורו אינו בעין אלא בדופני הכלי הן ואינן כעיקר האיסור אלא כטעם האיסור, וכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו רב אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא התירא בלע בקדשים התירא בלע ודקא קשיא לך כי קא פליט איסורא קא פלט לא חמיר איסוריה שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דפני הכלי הוה בלע ומעולם לא הוכר איסורו עד כאן לשון הרב ז"ל, ואף רבינו חננאל ז"ל פירש זה לשונו רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן מעיקרא התם גבי קדשים התירא קא בלע הכא גבי געולי גוים איסורא דנבלה קא בלע ודקא קשיא לך סוף סוף בעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעידנא דבלע התירא הוה והשתא לא איתיא לאיסורא בעיניה טעמא בעלמא הוא הילכך בהגעלה בחמין סגי ליה עד כאן. ויש לומר דאף בחמץ נאמר כן שאף על פי שבשעה שבלע חמץ היה מכל מקום לא היה אסור באותה שעה ובשעת פליטה שהוא אסור אינו בעין אלא טעמא בעלמא אבל מרבותינו ז"ל שמעתי שאין לומר כן לפי שלא נתחדש בגופו שום דבר שיאסר בו אלא מתחלה ועד סוף חמץ הוא, מה שאין בקדשים שנאסר לאחר הבליעה מחמת דבר שנתחדש דהוא שם נותר.
ולענין הגעלת כלי בן יומו שאמרת שאם יש במים ששים כנגד גוף כלי הנגעל מותר ומגעילין אותו לכתחלה, יש לומר שאין מגעילין (שנים) [שני כלים] בני יומן ביחד לפי שחזרו שני הכלים לענין זה ככלי אחד שאין במים כדי לבטל פליטת שניהם דבכולהו משערינן ופולטין וחוזרין ובולעין מה שפולטין, ושלא כדברי מי שאומר שהפולט אינו חוזר ובולע מיד מה שפולט אלא פולט מה שבתוכו ובולע מה שחוצה לו שזו הסברא רחוקה מאד מן הדעת וכבר רחקוה משם רבינו יצחק ז"ל בשמעתא דכזית בשר שנפל ליורה של חלב [חולין ק"ח ע"ב]. אבל להגעיל כלים רבים בני יומן זה אחר זה בזה נחלקו גדולי הדורות, יש מהם שיראה מדבריהם שהוא מותר לפי שהראשון כבר נתבטל וכשמגעיל בו השני אין אומרין חוזר ונעור, אדרבא בכל האסורין חוץ מיין נסך אומרין שכבר נתבטל ואינו חוזר ונעור, ולא עוד אלא שאף הוא מצטרף עם ההתר להעלות ולבטל השני הבא אחריו, והראיה מהא דתנן במסכת ערלה פרק שני [מ"ג] הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלין את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או סאה של כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלין את הערלה, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומכאן לכלים הנגעלין אפילו ביומן שזה אחר זה מותר וביחד אסור. אבל מרבותי ז"ל לא הודו לו ואמרו דראשון ראשון בטל לא דינא ולעולם טעמא לא בטיל, ואפילו במין במינו כל שנפל לבסוף איסור המצטרף לראשון והיה טעמו נרגש בכמותו במין שאינו מינו לתת טעם בשאינו מינו. ומה ששנינו בערלה וכלאי הכרם שמעלין זה את זה היינו [משום] ששיעורן במאתים וכן בתרומה ששיעורה במאה וכשנפלה שם סאה אחרת עדיין אין כאן כדי נתינת טעם, הא אם חזר ונפל שם כל כך מן האיסור עד כדי שיחזור לנתינת טעם דהיינו אחד וששים אף הם חוזרין ונעורין. ויש לו ראיה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם [ערלה פ"ב ה"ג] גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהן נותן טעם ריבה עליהם גריסין חולין מין מעורר מינו לאיסור פירוש בתמיה וכי מין מעורר מינו לאסור לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימר ביין נסך את רואה את ההתר כמו שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור, אלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל. ולפי זה כשם שאין מגעילין שני כלים בני יומן ביחד כך אין מגעילין אותן בזה אחר זה דהאיסור חוזר ונעור.
<h2>דף עו.</h2>
כתבת כמי שפשוט בעיניך שאין מגעילין כלים הרבה ביורה אחת אלא דוקא חמץ קודם ארבע שעות דהוי נותן טעם בר נותן טעם אבל שאר אסורין ואי נמי חמץ בפסח אין מגעילין הרבה ביחד דמאי דפליט האי בלע האי, וליכא למימר כי קא פליט ליכא לאיסורא בעיניה דלא אמרינן [הכי] בתחלת הפליטה אלא במאי דפליט אחר הגעלה כמו שפוד ואסכלא של קדשים דבעלמא צריך (לכוין) [ליבון] והכא סגי בהגעלה דאמרינן דמאי דפליט בתר הגעלה שלא גמרו לפלוט ליתא לאסורא בעיניה [ע"ז ע"ו ע"א]. ועל כן כתב מר קשיא לי למה אין מגעילין כלי אחר כלי (ד)בשאר איסורין דמיד כשפלט ראשון אסורו מתבטל בששים וכן שני וכן שלישי. זה תורף עיקר דברי מר.
תשובה איברא כל שבהגעלה אם הן בני יומן אי אפשר להגעיל אפילו כלי אחד אלא אם כן יש במים שביורה ששים חלקים כנגד כל גופו של כלי הנגעל לפי מה שאמרו בפרק גיד הנשה [חולין צ"ז ע"ב] גבי כחל שבכוליה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן, וכך קבלנו מרבותינו ז"ל דאין הפרש בזה בין מה שאינו חוזר להכשרו ובין כלי שחוזר להכשרו דלעולם בכוליה משערין. והלכך כל שאין במים ששים כנגד כל הכלים אנו משערין כנגד כל הכלי כאילו כל הכלי הנגעל איסור, וכשהוא פולט חוזר ובולע מה שפלט שאין הפרש בין מה שפלט למה שחוצה לו שאין הכלי נביא שיפריש בין פליטתו לדבר אחר, וכן קבלנו מרבותינו בעלי התוספות משם ר"י בעל התוספות ז"ל. אבל כל שהכלי אינו בן יומו אין חוששין לו שאף על פי שחוזר ובולע מן הפגם הוא בולע וכל שתחלת בליעתו מן הפגם אין חוששין לו. והילכך אפילו כלים מרובים שאינן בני יומן מגעילין ביחד, שאפילו חוזרין ובולעין בין מפליטת עצמן בין מפליטת האחרים מכל מקום מן הפגם הן בולעים ואין בכך כלום, חוץ מחמץ בתוך הפסח כי לעולם אין מגעילין בתוך הפסח שום כלי מחמת חמץ ואפילו כלי שאינו בן יומו כדעת רבינו יצחק ז"ל שאומר כי כל שאיסורו במשהו אין הפרש [בין נותן] טעם לפגם לנותני טעמים לשבח, שאין מתירין נותן טעם לפגם אלא במה שאיסורו מחמת טעמו וכל שטעמו לפגם אין לחוש לאותו טעם אבל כל שאיסורו במשהו אינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם מכל מקום הא איתא לאיסוריה, ובלבד שלא יהא כל כך נפסד שיחזור כעפרא בעלמא דכל שנפסד כל כך אין כאן איסור, ונותן טעם לפגם שאמרו בפרק בתרא דע"ז [ס"ז ע"ב] אינו מגיע להפסד זה שהרי דנו לנותן טעם לפגם אפילו חומץ לתוך הגריסין [שם ס"ה ע"ב], וכן קדירה שאינה בת יומא אין האיסור שבה נדון לעפרא בעלמא וכדמוכח בפסחים [ל' ע"א] בפלוגתא דרב ושמואל בקדרות בפסח דאמר רב ישברו ושמואל אמר משהא להו לאחר זמנן.
גם מה שפירשת בההיא דשלהי פרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"א] דאמרו השתא מיהא ליתא לאסורא בעיניה כלומר לאחר הגעלה, והפרשת בין תחלת הגעלה שכבר פלט קצת מן האיסור ופרשת ליתא לאיסורא בעיניה אחר הגעלה. אנו לא כך קבלנו ולא כך פירשו לה. ואם איתא להאי פירושא למה נחלק בין בלע איסורא לבלע התירא מכל מקום אם פלט כבר עקר האיסור ומה שנשאר אינו נחשב לכלום, אם כן אפילו בשבלע מן הנבלה כן דהא ליתא לאיסורא בעיניה, ואם נשאר עדין מן האיסור אחר הגעלה מכל מקום אותו איסור מועט יאסור אפילו בקדשים ובחמץ דאף על גב דבלע התירא סוף סוף השתא איסורא איכא ואיסורא קא פלטי. אלא אנו כך קבלנו (פירושם) [פרושה] התם בשעת בליעה שהיה איסור בעין בלעי אבל כאן בשעה שבלעו והיה מה שבלעו בעין התירא היה ולא נקרא עליו שם איסור ועכשיו שהגיע זמן (ש)איסורו אינו בעין אלא בדופני הכלי הן ואינן כעיקר האיסור אלא כטעם האיסור, וכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו רב אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא התירא בלע בקדשים התירא בלע ודקא קשיא לך כי קא פליט איסורא קא פלט לא חמיר איסוריה שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דפני הכלי הוה בלע ומעולם לא הוכר איסורו עד כאן לשון הרב ז"ל, ואף רבינו חננאל ז"ל פירש זה לשונו רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן מעיקרא התם גבי קדשים התירא קא בלע הכא גבי געולי גוים איסורא דנבלה קא בלע ודקא קשיא לך סוף סוף בעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעידנא דבלע התירא הוה והשתא לא איתיא לאיסורא בעיניה טעמא בעלמא הוא הילכך בהגעלה בחמין סגי ליה עד כאן. ויש לומר דאף בחמץ נאמר כן שאף על פי שבשעה שבלע חמץ היה מכל מקום לא היה אסור באותה שעה ובשעת פליטה שהוא אסור אינו בעין אלא טעמא בעלמא אבל מרבותינו ז"ל שמעתי שאין לומר כן לפי שלא נתחדש בגופו שום דבר שיאסר בו אלא מתחלה ועד סוף חמץ הוא, מה שאין בקדשים שנאסר לאחר הבליעה מחמת דבר שנתחדש דהוא שם נותר.
ולענין הגעלת כלי בן יומו שאמרת שאם יש במים ששים כנגד גוף כלי הנגעל מותר ומגעילין אותו לכתחלה, יש לומר שאין מגעילין (שנים) [שני כלים] בני יומן ביחד לפי שחזרו שני הכלים לענין זה ככלי אחד שאין במים כדי לבטל פליטת שניהם דבכולהו משערינן ופולטין וחוזרין ובולעין מה שפולטין, ושלא כדברי מי שאומר שהפולט אינו חוזר ובולע מיד מה שפולט אלא פולט מה שבתוכו ובולע מה שחוצה לו שזו הסברא רחוקה מאד מן הדעת וכבר רחקוה משם רבינו יצחק ז"ל בשמעתא דכזית בשר שנפל ליורה של חלב [חולין ק"ח ע"ב]. אבל להגעיל כלים רבים בני יומן זה אחר זה בזה נחלקו גדולי הדורות, יש מהם שיראה מדבריהם שהוא מותר לפי שהראשון כבר נתבטל וכשמגעיל בו השני אין אומרין חוזר ונעור, אדרבא בכל האסורין חוץ מיין נסך אומרין שכבר נתבטל ואינו חוזר ונעור, ולא עוד אלא שאף הוא מצטרף עם ההתר להעלות ולבטל השני הבא אחריו, והראיה מהא דתנן במסכת ערלה פרק שני [מ"ג] הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלין את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או סאה של כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלין את הערלה, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומכאן לכלים הנגעלין אפילו ביומן שזה אחר זה מותר וביחד אסור. אבל מרבותי ז"ל לא הודו לו ואמרו דראשון ראשון בטל לא דינא ולעולם טעמא לא בטיל, ואפילו במין במינו כל שנפל לבסוף איסור המצטרף לראשון והיה טעמו נרגש בכמותו במין שאינו מינו לתת טעם בשאינו מינו. ומה ששנינו בערלה וכלאי הכרם שמעלין זה את זה היינו [משום] ששיעורן במאתים וכן בתרומה ששיעורה במאה וכשנפלה שם סאה אחרת עדיין אין כאן כדי נתינת טעם, הא אם חזר ונפל שם כל כך מן האיסור עד כדי שיחזור לנתינת טעם דהיינו אחד וששים אף הם חוזרין ונעורין. ויש לו ראיה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם [ערלה פ"ב ה"ג] גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהן נותן טעם ריבה עליהם גריסין חולין מין מעורר מינו לאיסור פירוש בתמיה וכי מין מעורר מינו לאסור לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימר ביין נסך את רואה את ההתר כמו שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנותן טעם אסור ואם לאו מותר הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור, אלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל. ולפי זה כשם שאין מגעילין שני כלים בני יומן ביחד כך אין מגעילין אותן בזה אחר זה דהאיסור חוזר ונעור.
